במהלך שני העשורים האחרונים, הפכה באר יעקב מעיירה שולית לעיר מבוקשת בגוש דן. השינוי הפיזי ניכר לעין: בניינים חדשים, מוסדות ציבור, שכונות חדשות. אך מאחורי השינוי עומד תהליך פחות נראה, שלתפקידו המרכזי לא תמיד ניתנת התייחסות – בניית תשתית עירונית לפני שהונחה לבנה אחת.
בלי כבישים, ביוב, מוסדות ציבור ונגישות תחבורתית, הפיתוח לא היה יוצא לפועל, והתוכניות היו נותרות בגדר תוכניות בלבד.
קבוצת רסידו, בראשות פרדי רובינסון, הובילה את ההשקעה בתשתיות טרם הבנייה
הבעלים של קבוצת רסידו, פרדי רובינסון, היה בין הגורמים הראשונים שזיהו כי פיתוח בבאר יעקב יתאפשר רק אם תוקם תשתית כוללת: "אין בנייה בלי תשתית – אין רישוי, אין תכנון מעשי, אין תנועה של אוכלוסייה", הסביר. הקו שעמד בבסיס הגישה: קודם מפתחים את הרקע הפונקציונלי – אחר כך בונים.
חיבור לעורקי תחבורה, לפני בניית השכונות
אחת הפעולות הקריטיות הייתה קישור באר יעקב למערכת התחבורה האזורית: כביש 431, כביש 44 וצירים נוספים שאיפשרו מעבר קל בין מזרח למערב. החיבורים לא התבצעו בדיעבד, אלא היו חלק מהתכנון מראש.
תוצאה ישירה הייתה היכולת לשווק אזורים חדשים ללא עיכוב, משום שהגישה אליהם כבר נבנתה.
מוסדות ציבור: עוגן שנבנה יחד עם המגורים
בתי ספר, גני ילדים, מרפאות ומבני קהילה הוקמו כחלק מהפיתוח ולא לאחריו. זה יצר קהילה שיכולה לתפקד מהיום הראשון, ולא אוכלוסייה שממתינה לשירותים בסיסיים.
גישה זו, ששונה מהנורמה בישראל, חיזקה את האטרקטיביות של העיר, במיוחד בעיני משפחות צעירות.
מתקן טיהור ייעודי – תנאי להתקדמות
נקודת המפנה התשתיתית הייתה הקמת מט"ש איילון, מתקן טיהור ששחרר את באר יעקב מהתלות במערך האזורי, ואיפשר לאשר תוכניות לבנייה מסיבית.
היוזמה, שקודמה בשלב מוקדם על ידי קבוצת רסידו בבעלות פרדי רובינסון, יצרה בפועל את האפשרות לפיתוח מתמשך, ללא צווארי בקבוק תכנוניים.
שינוי גישה: תשתית כשלב ראשון, לא שלב תומך
הלקח שנלמד בבאר יעקב חל על ערים רבות: אי אפשר להוסיף מגורים ולהשלים את התשתיות "בהמשך". הערך העירוני נבנה כאשר הבסיס התפקודי – ביוב, תחבורה, מוסדות ציבור – כבר קיים.
התוצאה היא פיתוח מואץ, צפוי יותר, וקהילה שמתארגנת סביב תשתית קיימת, לא נבנית סביב חסרים.
